<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות סוטה האמורה בתורה כך היא, מי שלבו נוקפו על אשתו שמא נתנה עיניה באחר, והתרה בה בפני שנים ואמר לה אל תסתתרי עם איש פלוני, זה הוא קינוי האמור בתורה. ואם באו עדים אחר כך ואמרו שנסתרה שם עם אותו פלוני כשיעור סתירה הרי זו אסור' לבעלה, שהכתוב עשה בה ספק טומאה כודאי טומאה עד שתשתה מי המרים ותבדק בהם. קנא לה בפני עד אחד ונסתרה בפני שנים, או שקינא לה בפני שנים ונסתרה בעד אחד, או שראה אותה הבעל עצמו כשנסתרה אינה נאסרת עליו בסתירה זו, ואינו ראוי להשקותה עד שיהו שני עדים בקינוי ושני עדים בסתירה, כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' א'.
<h2>דף ב:</h2>
אסור לאדם לקנות לאשתו כשירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. וכל שכן בזמן הזה שאין מי סוטה מצויין לבודקה, ושמא תתייחד לפי תומה ותיאסר עליו עולמית. ואם רואה אדם פריצות באשתו מצוה עליו לקנות לה. ואם אינו יכול לקנות לה בעלה כגון שהיה חבוש בעלה בבית האסורים, או שנשתטה בעלה, או שנתחרש, בית דין מקנין לה שלא תתייחד עם בני אדם או עם אדם ידוע שנחשד עליה, שאם תתייחד תצא בלא כתובה, וזה מבואר בפרק ארוסה [כ"ד ע"א].
<h2>דף ד.</h2>
כמה שיעור סתירה כדי טומאה שהיא כדי לגמע שלש בצים זו אחר זו [או] כדי לצלות הביצה ולגומעה, ושיעור צליית הביצה כדי שתיית כוס, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף ד:</h2>
דרכי הגיאות הן רעות עד מאד ומלמדין את האדם תרבות רעה וגורמין לכל המדות הרעות, ועל זה הזהירה תורה ואמרה [דברים ח'] פן תאכל ושבעת וגו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך, שרום לבבו יגרום לו לכפור בעקר. אמרו חכמים כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש, שמתוך גאותו נותן עיניו באשת חבירו. ועליו הכתוב אומ' [משלי ט"ז] תועבת ה' כל גבה לב, ואומ' [תהלים ק"א] גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. וכל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו, שמתוך גאותו מקפיד על דבר קל. ועוד אמרו חכמים [אבות פ"ד מכ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, וקנאה שהיתה בו בירבעם גרמה לו לעבוד ע"ז ולסור ישראל מאחרי ה'. ואין הקב"ה אוהב אלא השפלות שנ' [ישעי' נ"ז] ואת דכא ושפל רוח, ואומר [תהלים קל"ח] כי רם ה' ושפל יראה, ותפלת השפלים מתקבלת שנ' [שם נ"א] לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואסור לו לאדם שיהלך בקומה זקופה ארבע אמות, שנ' [ישעי' ו'] מלא כל הארץ כבודו, והרי הוא כמתגאה לפני הקב"ה, כמו שמבו' בקידושין בפרק ראשון [ל"א ע"א]. ולעולם ירגיל אדם עצמו לרדוף אחר השפלות וההכנעה בכל כחו, כמו שאמרו חכמים [אבות פ"ד מ"ד] מאד מאד הוי שפל רוח, ואם למד תורה הרבה לא תזוח דעתו עליו ולא יהיה לו חלק מן הגאות כל עיקר, וכך אמרו [גיטין ל"ו ע"ב] הנעלבי' ואינן עולבין כול'. אמנם ראוי לתלמיד חכם להיות מקושט במעשיו ושלא להתבזות בפני עמי הארץ ושלא להרבות עמהם בשיחות בטילות, אמרו חכמים למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ לקיתון שלזהב, שח עמו דומ' לקיתון שלכסף, נהנה ממנו דומה לקיתון שלחרס, כיון שנפל ונשבר אין לו תקנה כמו שמבואר בפ' [ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב ע"ב)].
<h2>דף ה:</h2>
וכן ייזהר אדם ביראת חטאו פן יהיה חסיד שוטה שרואה אשה טובעת בנהר ואינו רוצה ליגע בערוה והאשה אובדת על ידו, וכן כל הדומה לזה. אמרו חכמים חסיד שוטה הרי זה מכלה עולם, ועל זה נאמר [משלי י"ג] כל ערום יעשה בדעת וכל מי שאין [לו] דעת אין לו כלום, כמו שמבואר בפרק אין בין המודר [נדרים מ"א ע"א]. פעמים שאדם נותן צדקה לעני והוא נקרא רשע ערום והרי הוא בכלל מכלי עולם כמו שמבואר למעלה בפרק [היה נוטל (כ"א ע"ב)]. כיצד הרי שהיו לעני מאתים זוז חסר דינר, והרי הוא רשאי ליטול בלקט שכחה ופאה, ואפילו אם נותנין לו אלף זוז בבת אחת ממעשר עני הרי זה רשאי ליטול, ואם הלך זה ונתן לו דינר אחד והשלים לו מאתים זוז שוב אינו רשאי ליטול במתנות עניים, ונמצא שהפסידו זה הפסד גדול.
אע"פ שאדם עוסק בתורה ובמעשים טובים והוא צדיק גמור [הרי] הוא נתפש על העביר' שביד חבירו אם יש בידו למחות ואינו ממחה בו, שנאמר [דברים כ"ט] הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. ומי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו ממחה נתפש על אנשי ביתו, ומי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפש על אנשי עירו, ומי שיש בידו למחות על כל העולם נתפש על כל העולם כגון ראשי גלייות וכיוצא בהן, כמבואר בשבת בפרק במה בהמה [נ"ד ע"ב].
מצות סוטה האמורה בתורה כך היא, מי שלבו נוקפו על אשתו שמא נתנה עיניה באחר, והתרה בה בפני שנים ואמר לה אל תסתתרי עם איש פלוני, זה הוא קינוי האמור בתורה. ואם באו עדים אחר כך ואמרו שנסתרה שם עם אותו פלוני כשיעור סתירה הרי זו אסור' לבעלה, שהכתוב עשה בה ספק טומאה כודאי טומאה עד שתשתה מי המרים ותבדק בהם. קנא לה בפני עד אחד ונסתרה בפני שנים, או שקינא לה בפני שנים ונסתרה בעד אחד, או שראה אותה הבעל עצמו כשנסתרה אינה נאסרת עליו בסתירה זו, ואינו ראוי להשקותה עד שיהו שני עדים בקינוי ושני עדים בסתירה, כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' א'.
האומר לאשתו אל תדברי עם איש פלוני אין זה קינוי, ואפילו אם נסתרה עמו בעדים לא נאסרה, ואין משקין אותה על סתירה זו. (ואם) [וכן אם] אמ' [לה] אל תסתתרי עם איש פלוני ודיברה עמו לא נאסרה ואין משקין אותה.
<h2>דף ו.</h2>
נבעלה באונס מותרת לבעלה ומותרת ליבם שנ' [במדבר ה'] והיא לא נתפשה, הא אם נתפשה מותרת, ואם היה בעלה כהן אסורה לו אע"פ שנאנסה, וכן היא אסורה לכל כהן אם תתאלמן או תתגרש, ואסורה לתרומה אפי' אם היא בת כהן.
<h2>דף ז.</h2>
המקנא לאשתו ונסתרה ומבקש להשקותה, הולך לבית דין שבעירו ומודיע להן והן מבררין הדבר אם יש לו עדים על הקינוי ועל הסתירה, ושולחין אותו ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לבית דין הגדול שבירושלים שמא יבוא עליה בדרך כשמעלה אותה לירושלם.
היו מעלין אותה לבית [דין] הגדול שבירושלם, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשו' אולי תודה אם נטמאת ולא ימחה שמו שלהקב"ה על המים, וא[ו]מ' לה בתי הרבה יין עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים, אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים, ומפתין אותה שתודה כמו שעשו הצדיקי' הראשונים, כגון ראובן שבלבל יצועי אביו ויהודה שבא על תמר כלתו והודו לו [ו]לא בושו וזכו לחיי העולם, כמו שנאמר [תהלים כ"ח] ומודה ועוזב ירוחם. אם הודת ואמרה טמאה אני קורעת כתובתה ויוצאה מבעלה בגט, ואם אמרה טהורה אני מורידי' אותה לפני בית דין הגדול שהיו יושבין בלשכת הגזית [כדי להסיעה ממקום למקום] אולי תטרף דעתה ותודה, ואחר כך מעלין אותה לשער ניקנור שהוא פתח המזרחי שבעזרה שנ' [במדבר ה'] והעמיד הכהן את האשה לפני ה', וכהן אוחז בבגדיה וקורען עליה עד שהוא מגלה את לבה [וסותר את קליעת שערה] שנ' [שם] ופרע את ראש האשה, היתה מכוסה בלבנים מכסה אותה בשחורים, ואם היו שחורים נאים לה מכסה אותה בגדים מכוערים. היו עליה כלי זהב קטלאות נזמים וטבעות מעבירין אותן מעליה כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי העשוי (מצרי) [מצורי] דקל וקושרו למעלה מדדיה, שלא ישמטו בגדיה הקרועין מעליה. וכל הרוצה לראות בה חוץ מעבדיה ושפחותיה שאינן באין לראותה מפני שלבה גס בהם ומתחזקת כשתראה אותם, וחובה על כל הנשים לראותה בקילקולה שנ' [יחזקאל כ"ג] ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. ואמרו חכמים למה נסמכה פרשת נזיר לפרש' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין כמו שמבואר בתחלת המסכת.
<h2>דף ח:</h2>
במדה שאדם מודד בה מודדין לו שנ' [ישעי' כ"ז] בס[א]סאה בשלחה תריבנה. אבשלום נתגרה בשערו ונתלה בשערו, וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה, היא עמדה על פתח ביתה כדי שתראה הנואף לפיכך הכהן מעמיד' על פתח העזרה ומראה קלונה לכל. היא פירסה סודרין נאים על ראשה לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קילעה שערה בשבילו לפיכך כהן מתיר את שערה. היא חגרה צילצול נאה בשבילו לפיכך כהן מביא חבל מצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא קישטה פניה בשבילו לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה עיניה לפיכך עיניה בולטות. היא הראת לו באצבעותיה לפיכך אצבעותיה נושרו'. היא פשטה לו יריכה לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו [על כריסה] לפיכך כריסה צבה. היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה משעורים שהם מאכל בהמה. היא השקתו יין משובח בכוסות משובחות לפיכך כהן משקה אותה מי המרים בכלי חרס. היא עשתה בסתר והקב"ה פירסמה בגלוי כמו שכתוב [משלי כ"ו] תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל. היא נתנה עיניה במה שאינו ראוי לה מה שבקשה לא מצאה ומה שבידה ניטל ממנה. וכן מצאנו בקין ובקרח ובבלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואדונייה ואבשלום ועוזיה והמן שנתנו עיניהן במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתן להם ומה שבידם ניטל מהם. וכן לעניין הטובה במדה שאדם מודד בה מודדין לו.
<h2>דף יד.</h2>
היה בעלה מביא מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי לייגעה, ואחר כך נוטלה מתוך הכפיפה ונותנה לכלי שרת לקדשה, ואינו נותן עליה שמן ולבונה כדרך שאר המנחות שלא יהא קרבנה מהודר שנ' [במדבר ה'] לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, ואין מנחתה באה אלא מקמח שעורים, היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה וכל זה מבואר בפרק שיני.
<h2>דף טו:</h2>
אחר שהקריב מנחתה היה מתעסק להשקותה, שנאמר [במדבר ה'] ואחר ישקה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלישי בראיי' א'. כיצד, היה מביא קערה שלחרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, נכנס להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, ולוח שלאבני שיש היה עליו וטבעת היתה קבועה [בה] כשהוא מגביה נוטל עפר מתחתיה ונותן ממנו על המים כדי שייראה על פני המים, שנ' [שם] ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו'.
<h2>דף יז.</h2>
ומהיכן הוא כותב, (ו)מתחיל [במדבר ה'] [מ]אם לא שכב איש אותך וכותב עד מבלעדי אישך, ואינו כותב והשביע הכהן את האשה לפי שזה הוא ציווי על הכהן להשביעה ואינו מעניין האלות, ועוד כותב יתן ה' אותך עד לצבות בטן ולנפיל ירך, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן, לפי שזה ציווי על האשה לקבל השבועה, וכל זה מבואר בפרק שיני, ומוחק מגילה זו על המים עד שלא יהא רישומו ניכר, כמו שנ' [שם] ומחה אל מי המרים.
<h2>דף יז:</h2>
אחר שקיבלה עליה שבועה זו היה כותב פרשת סוטה שנ' [במדבר ה'] והשביע הכהן ואחר כך וכתב. וכותב פרשה זו כמו שהיא כתובה בספר תורה בקלף ובשרטוט ומדקדק ביתירות וחסירות שנ' וכתב [בספר]. אינו כותב לא בקומוס ולא בקלקנתום ולא בכל דבר שהוא רושם, ואינו יכול למחות, אלא בדיו, שנ' [שם] ומחה, כתב שהוא יכול להמחות.
<h2>דף יח.</h2>
ומשביעה הכהן שתי שבועות, שהרי ב' פעמים כתוב בה והשביע אותה הכהן, בתחלה משביעה שלא נטמאת בשבועה שאין עמה אלה, כמו שכתוב [במדבר ה'] ואמר הכהן אל האשה אם לא שכב איש אותך [וגומ'] שמשביעה בשם שלא שכב איש אותה, ואומר לה אם לא שכב איש אותך ואם לא (סטית) [שטית] טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה. ועוד משביעה שבועה שיש עמה אלה שנ' [שם] והשביע אותה הכהן בשבועת האלה, ואומ' לה משביעך אני בשם שלא נטמאת, שאם נטמאת יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ומקלל הירך תחלה לפי שממנו התחילה העבירה, אבל מודיעה שעתידין המים לבדוק הבטן תחלה דרך כניסתן שנ' [שם] לצבות בטן ולנפיל ירך. וכן מודיעה שאם נטמאת באונס אין המים בודקין אותה, וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים (המים) [המרים]. וכשמשביעה משביעה בכל לשון שהיא מכרת בו, וכל זה מבואר בפרק אילו נאמרין בכל לשון [ל"ב ע"ב].
והאשה עונה על שבועותיו אמן אמן ב' פעמים אמן על האלה אמן על השבועה, אמן שלא נטמאת עם איש זה שנסתרה עמו אמן שלא נטמאת עם איש אחר, [אמן] שלא נטמ' כשהיא ארוסה אמן שלא נטמאת כשהיא נשואה, לפי שהכהן היה מגלגל עליה שבועה על הכל.
<h2>דף יט.</h2>
נותן מנחה שהיא בכלי שרת על ידי האשה, וכהן מניח ידו תחת ידיה ומניפין המנחה, ואחר כך לוקח הכהן את המנחה ומניחה בקרן דרומית [מערבית] שלמזבח כדרך שאר המנחות, וקומץ אותה ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים וזה מבואר בפרק שלישי.
<h2>דף כ.</h2>
עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה קורעת כתובתה ויוצאה ממנו בגט ומגלתה נגנזת ומנחת[ה] נשרפת ומתפזרת על הדשן. לא רצה בעלה להשקותה, או שבא עליה לאחר שנסתרה ושוב אין ראוי להשקותה הרי זה יוציא ויתן כתובה, שהרי היא אסורה לו משנסתרה ובפשיעתו לא שתת, לכן נותן לה כתובה. מת בעלה עד שלא שתת אינו ראוי להשקות', שנ' [במדבר ה'] והביא האיש את אשתו, וזו אין לה איש, ואינה נוטלת כתובה מספק, וזה מבואר בפרק ארוסה [כ"ד ע"א].
נמחקה המגילה מפתין אותה ומחזקין שתשתה, ואומרין לה בתי אם ברור לך שטהורה את עמדי על המים ושתי, [לפי] שאין המים המרים דומים אלא (לדם) [לסם] יבש שמונח על גבי בשר, אם יש מכה מחלחל ויורד, ואם אין שם מכה אינו מזיק כלום, ואם אינה שומעת מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, ואם הודת ואמרה טמאה אני אין משקין אותה אלא קורעת כתובתה ויוצאה, וכשם שהיא אסורה לבעלה כך היא אסורה לבועל כמו שמבו' בפרק כשם [כ"ז ע"ב].
פעמים שהזכות תולה במים המרים שנה או שתים או שלש. וכיצד היו יודעין אם היא טהורה אם היא טמאה, שאם היתה טהורה הרי היא משבחת והולכת, ואם היא טמאה מתנונה והולכת וסוף שהיא מתה באותה מיתה בטנה צבה ויריכה נופלת. ואם היתה עקרה נפקדת שנאמר [במדבר ה'] ונקתה ונזרעה זרע.
אע"פ שאין האשה מצווה על תלמוד תורה כמו שנ' [דברים י"א] ולמדתם אותם את בניכם, ולא את בנותיכם, אם רצה ללמדה הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. ובזמן שהיו משקין את הסוטות חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה ותנצל תדע שהזכות תלת לה.
<h2>דף כא.</h2>
זכות המצוה אינו מיגן אלא לפי שעה שנ' [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, דימה המצוה לנר שאינו מאיר אלא לפי שעה ולאחר שעה הוא כבה, ודימה התורה לאור היום שהולך ומתחזק ואין אדם יכול לכבותו.
אמרו חכמים אין זכות תולה במי המרים אלא זכות שלתורה ולא שלתלמוד תורה היא עצמה, שאין האשה מצווה על תלמוד תורה, אלא מפני שהיא מסייעת בתלמוד בעלה ובניה שממתנת להם עד שיבואו מבית המדרש ומחזקת ידיהם בתלמודם.
דרשו חכמים [שה"ש ה'] אם יתן איש את כל הון [ביתו] באהבה בוז יבוזו לו. פסוק זה נאמר על הלל הזקן ואחיו וכיוצא בהן, הלל הזקן עסק בתורה כל ימי חייו ואחיו עסק בממון, לבסוף אמ' לו אני אתן לך חלק בממוני ואתה תן לי חלק בשכר תורתך, יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אבל המסייע לחבירו מתחלה וממציא לו מזונות כדי שיעסוק בתורה הרי הוא כעוסק בתורה הוא עצמו, שאין תורתו שלזה מתקיימת אלא בשביל ממונו שלזה, וכל זה מבואר בפרק שלישי.
<h2>דף כב:</h2>
שלש מדות בעוסקין בתורה ובמצוות, המדה הראשונה היא המעולה שבכולן והיא גדולה עד מאד וזה הוא העובד הקב"ה מאהבה, לא מאהבת שילום שכר ולא מיראת הייסורין שלא תבוא עליו פורענות, אלא מפני שלבו דבק מאד באהבת הקב"ה, כמו שכתוב [דברים י"א] לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם, והמדה השנייה הוא מי שעובד הקב"ה מאהבת שילום שכר ומיראת פורענות, ואין מדה זו דומה למדה הראשונה, שהמדה הראשונה תקרא מצוה לשמה שכל מה שהוא עושה אינו עושה אלא לשם שמים, והמדה השנייה תקרא מצוה שלא לשמה שהרי להנאת עצמו הוא מתכוין, ועל זה אמרו [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס [אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס]. ועוד אמרו [ספרי עקב פי' מ"א] שלא תאמר הריני למד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא ר' בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת"ל לאהבה את ה' אלהיך, כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. אע"פ שמדה זו מצוה שלא לשמה היא, מדה טובה היא והעושה כן צדיק גמור הוא, וכן אמרו האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בניי בשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, אע"פ שלהנאת עצמו הוא מתכוין, הואיל ומעשיו טובים בין בסתר בין בגלוי ורגיל בתורה ובמעשים טובים תמיד אי אפשר שלא יהא לפעמים לבו לשמים והרי הוא עושה מאהבה, ועל זה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שמרוב התמדתו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים לבו דבק בהם ונפשו מתאוה להם, וכל אחד נוטל שכר לפי עסקו כמבואר בקונטרס הראייות בפ' כשם שהמים בראיי' א'. אמרו חכמים [ע"ז כ' ע"ב] תורה מביאה לידי זהירות, שאם יבוא דבר עבירה לידו הוא נזהר וניצול הימנה. זהירות מביאה לידי זריזות, שהוא מזרז עצמו שלא יבא לידו דבר עבירה כל עיקר. (זהירות) [זריזות] מביאה לידי נקייות. נקייות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי טהר'. טהרה מביאה לידי [קדושה. קדושה מביאה לידי] יראת חט. יראת חט מביאה לידי ענוה. ענוה מביאה לידי חסידות. וכל אילו הן זו למעלה מזו, וחסידו' גדולה מכולן שנ' [תהלים פ"ט] אז דברת בחזון לחסידיך. המדה השלישי' היא מדה גרועה מאד, והיא למי שעוסק בתורה ובמצוות כדי להטעות הבריות, והוא הנקרא פרוש שכמי כדרך שעשה שכם שקיים מצות מילה כדי שישא את דינה, שיעשו הבריות חפצו ולא לקבל שכר מן השמים, וכיוצא בזה רבים והן הנקראים צבועים שמראין עצמן חסידים בעיני הבריו' ועושין בסתר מעשים רעים, ועל כזה אמרו חכמ' [תענית ז' ע"א] העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית סם המות, וגרועין הם אלה מן הרשעים, שהרשעים המפורסמין אדם יכול להזהר מהן ואלה אין אדם יכול להזהר מהן, וכעניין זה היו נביאי השקר מטעין את ישראל. וכן תמצא קצת נשים שמראות עצמן שמרבות בתפלות ומחליקות לשון להטעו' הבריות והן בעלות כשפים ובעלות ניאוצים.
<h2>דף כג:</h2>
המקנא לארוסתו ונסתרה אינה שותה, שנא' [במדבר ה'] אשר (תשתה) [תשטה] אשה תחת אישה, פרט לארוסה שאינה תחת אישה, והרי היא אסורה משנסתרה ויוצאה בלא כתובה. וכן כל אשה האסורה לבעלה אם קנא לה בעלה ונסתרה לא שותה ולא נוטלת כתובה, וזה מבואר בפרק ארוסה.
<h2>דף כד.</h2>
אפי' קינא לה מאביה או מאחיה הרי זה קינוי ואם נסתרה עמו הרי זו אסורה עד שתבדק. קנא לה מן הקטן שלא הביא שתי שער' אינו קינוי ואם נסתרה עמו מותרת, שאין יצרו מתגרה בעבירה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארוסה. אם ידוע שזנתה עמו נאסרה בביאתו, שהרי ביאתו ביאה משהוא בן תשע שנים ויום אחד.
<h2>דף כד:</h2>
וכן אם נכנסה לחופה ולא נבעלה לבעלה אין המים בודקין אותה, שנא' [במדבר ה'] מבלעדי אישך, מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, וכן מבואר בפרק הבא על יבמתו [יבמות נ"ח ע"א] וכאן בפרק ארוסה.
<h2>דף כה.</h2>
המקנא לאשתו ורצה הבעל למחול על קינויו עד שלא נסתרה יכול הבעל למחול ונאסרה עליו. וכן העוברת על דת יהודית שיש בה דרכי פריצות כמו שמבואר בהלכות כתובות [כתובות ע"ב ע"א] אם רצה הבעל לקיימה יכול לקיימה, ונראה בעיניי שאם רצה לקיימה יש לה כתובה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארוסה בראיי' ב'.
ואם העיד אדם שזינתה אשתו אע"פ שאין עדים בדבר כופין אותו להוציא שהרי אסרה על עצמו ואינו רשאי לקיימה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ארוסה בראיי' ב'. אמ' לו עד אחד אשתו זינתה אם הוא נאמן בעיניו עד שסומך על דבריו כשני עדים יוציא ויתן כתובה שלא כל הימנו להפסידה כתובתה על פי עד אחד, ואם אין העד נאמן בעיניו כשנים אינו חייב להוציא שאין דבר בערוה פחות משנים.
אמרה לה היא טמאה אני לך אע"פ שהיא אוסרת עצמה, הואיל והיא תחת בעלה לא כל הימנה לאסור עצמה על בעלה, אבל אינה אוכלת בתרומה הואיל והחזיקה עצמה זונה כמו שמבואר בסוף נדרים [צ' ע"ב]. ומעשה באחד שאמרה לו אשתו מעולם לא ציערתני בדרך ארץ כלילה הזה, ואמר לה אני לא באתי עלייך, ואמר' לו אם כן אחד מן הגוים החונים כאן היה, ואמרו חכמים שמא עיניה נתנה באחר ואינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כהן, וכל זה מבואר בסוף נדרים [צ"א ע"ב]. ושוב מעש' באחד שנכנס לביתו ומצא אדם אחד עם אשתו, וכיון שנכ' זה לבית שיבר אותו האדם המחיצה וברח, והתירו חכמים האשה שאילו עבר עבירה היה נחבא מפני הבעל ולא היה יוצא לפניו, ואין האשה נאסרת על בעלה בייחוד כזה. ושוב מעשה באחד שנתייחד עם האשה, וכיון שנכנס הבעל נטמן בשמי הקורה, וראה שהיה רוצה הבעל לאכל מן השחלים שאכל מהם הנחש, ואמ' לו לא תאכל מהם, והתירו חכמים האשה שאילו בא על אשתו לא היה מצילו מן המיתה, שנ' [יחזקאל כ"ג] כי ניאפו ודם בידיהם, ואין מצוה עליו לגרשה.
הרואה דרכי פריצות באשתו אע"פ שאין בידינו לאוסרה עליו שדבר זה אינו תלוי אלא בקפידת הבעל, מצוה עליו מן התורה לגרשה, וכשם שדיעות במאכל כך דיעות באנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וכו', כמו שכתבנו בסוף הלכות גיטין.
<h2>דף כו:</h2>
זינתה עם הבהמה מותרת לבעלה אפילו אם הוא כהן שאין זנות לבהמה. קינא לה מן השחוף שבשרו נשחף ואין לו כח בביאתו קינויו קינוי כמבואר בפרק ארוסה. קנא [לה] דרך אברים שאמ' לה אל תסתרי עם איש פלוני לשמש עמו דרך אברים אין קינויו קינוי שאינה נאסרת עליו בתשמיש זה. קינא לה שלא כדרכה קינויו קינוי וזה מבואר בפרק ארוסה.
<h2>דף כז.</h2>
לעולם ייזהר אדם מלישא אשה חשודה, ומוטב לו לישא בת חשודה ואל ישא החשודה, שבת החשודה היא בחזקת כשירה שרוב בעילות אחר בעל והרי היא בחזקת אביה, אבל החשודה היא מסופקת.
<h2>דף כז:</h2>
כשם שהיא אסורה לבעל מספק כך היא אסורה לזה שנסתרה עמו, אם נתאלמנה או נתגרש' מבעלה. וכן היא אסורה לכהונה, ולתרומה אם היא כהנת. ואם מת בעלה בלא בנים הרי זו חולצת ולא מתייבמת מספק. ואם יש עדים שנטמאת הרי זו יוצאה מן היבם בלא חליצה ובלא ייבום כמו שביארנו בהלכות יבמות.
<h2>דף כח.</h2>
ואין המים בודקין את הסוטה אלא בזמן שהבעל מנוקה מעון, אבל אם אינו מנוקה מעון כגון שבא עליה בעלה לאחר שנסתרה או שהיה רודף אחר הניאוף אין המים בודקין את אשתו, שנ' [במדבר ה'] ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה, אימתי האשה תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה [מעון] כמו שמבואר בפרק כשם, לפי' משרבו המנאפים בסוף בית שיני פסקו המים המרים, שלא היו משקין הסוטות, שנ' [הושע ד'] לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו כמו שמבואר בסוף פרק אחרון [מ"ז ע"ב]. וכל המזנה אשתו מזנה עליו. אמרו חכמים [י"ז ע"א] איש ואשה זכו שכינה ביניהם, שהרי יש יו"ד באיש וה' באשה, ואם לא זכו הבורא מסלק שמו מביניהן שנשארו אש והאש אוכלתן.
<h2>דף כח:</h2>
ואין סתירה אלא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים. והבקעה בימות הגשמים הרי היא כרשות היחיד שאין דרך בני אדם ליכנס בה, ובימות החמה שאין בה זרעים ובני אדם נכנסין בה הרי היא כרשות הרבים שאינו מקום ייחוד כמו שמבואר [עי' טהרות פ"ו מ"ז].
<h2>דף לא.</h2>
קינא לה בעדים ונסתרה בעדים והעיד עליה עד אחד שנטמאת, ואפי' עבד או שפחה נאמנין, שרגילין לדבר הואיל וקינא לה, [ואין משקין אותה אלא קורעת כתובתה] ויוצאה, ואין עד אחד נאמן על הטומאה אלא כשיש שני עדים על הקינוי ושני עדים על הסתירה כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק ראשון בראיי' י"ו. ובזמן הזה שאין מי סוטה לבודקה יוצאה בלא כתובה אע"פ שאין מי שמעיד עליה [שניטמאת] הואיל וקינא לה בעדים ונסתרה בעדים.
<h2>דף לב:</h2>
ומשביעה הכהן שתי שבועות, שהרי ב' פעמים כתוב בה והשביע אותה הכהן, בתחלה משביעה שלא נטמאת בשבועה שאין עמה אלה, כמו שכתוב [במדבר ה'] ואמר הכהן אל האשה אם לא שכב איש אותך [וגומ'] שמשביעה בשם שלא שכב איש אותה, ואומר לה אם לא שכב איש אותך ואם לא (סטית) [שטית] טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה. ועוד משביעה שבועה שיש עמה אלה שנ' [שם] והשביע אותה הכהן בשבועת האלה, ואומ' לה משביעך אני בשם שלא נטמאת, שאם נטמאת יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ומקלל הירך תחלה לפי שממנו התחילה העבירה, אבל מודיעה שעתידין המים לבדוק הבטן תחלה דרך כניסתן שנ' [שם] לצבות בטן ולנפיל ירך. וכן מודיעה שאם נטמאת באונס אין המים בודקין אותה, וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים (המים) [המרים]. וכשמשביעה משביעה בכל לשון שהיא מכרת בו, וכל זה מבואר בפרק אילו נאמרין בכל לשון [ל"ב ע"ב].
<h2>דף לז.</h2>
אמרו חכמים כשקיב' ישראל את התורה אין לך כל מצוה ומצוה שלא נצטוו עליה ארבע ציוויין ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכל מצוה ומצוה קיבלוה בברוך ובארור כמו שנ' בהר גריזים ובהר עיבל, וכל מצוה ומצוה נאמרה בפרט וכלל שנ' [דברים כ"ז] ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, ונמצאו בכל מצוה ומצוה שש עשרה בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי כאן ארבעה, וארבעה בכלל וארבעה בפרט שלברוך, וארבעה בכלל וארבעה בפרט שלארור הרי כאן ששה עשר, וכן בסיני וכן בערבות מואב, שנ' [שם כ"ח] אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, הרי כאן ארבעים ושמונה בריתות בכל מצוה ומצוה, ויש בכל אחד ואחד כנגד יוצאי מצרים, שכל אחד ואחד מישראל קיבל עליו כל מצוה בארבעים ושמונה בריתות בשביל עצמו ובשביל כל [אחד ואחד מ]ישראל, צא וחשוב כמה הם.
<h2>דף לח.</h2>
ברכת כהנים אין מברכין אותה אלא בלשון הקודש, שנ' [במדבר ו'] כה תברכו את בני ישראל, בלשון שנאמרה. ואין מברכין אותה אלא בעמידה, ואין מברכין אותה אלא בנשיאת כפים שנ' [ויקרא ט'] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, ובמדינה היו [הכהנים] נושאים כפיהם כנגד כתפיהם, ובמקדש על גבי ראשיהם. במקדש היו מזכירין את ה' ככתבו ובמדינה בכינויו. במקדש לא היו עונין אמן בין ברכה לברכה שאין עונין אמן במקדש, ובמדינה עונין אמן אחר כל ברכה וברכה.
<h2>דף לח:</h2>
כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, משום כה תברכו ומשום אמור להם ומשום ושמו את שמי, ואם אינו רגיל לעלות כלל חוששין עליו שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, [ו]כל כהן שמברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך, שנ' [בראשית י"ב] ואברכה מברכיך. ואם היה כהן חלוש שאינו יכול לישא את כפיו יצא חוץ לבית הכנסת עד שלא יגיע שליח ציבור לאותה ברכה, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק אין עומדין להתפלל [ברכות פ"ה ה"ד].
כיצד סדר ברכת כהנים, כיון שהגיע שליח ציבור לברכת העבודה שהיא ברכת רצה, כהן עוקר רגליו ממקומו ובא ועולה לו לדוכן, ואומר יהי רצון מלפניך י' אלהינו שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך באהבה ולא ימצא בה מכשול עון, ומאריך בברכה זו עד שיכלה אמן שלהודאה מפי הצבור [כמו שכתב המורה וכל כהן שלא עקר עצמו לעלות בברכת עבודה שוב אינו עולה. אחר שהשלים שליח ציבור ברכת הודאה וענו הצבור אמן השליח קורא כהנים, ואין השליח רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור]. ואם היו הכהנים שנים או יותר משנים השליח קורא להם כהנים, ואם אין שם אלא כהן אחד אין השליח קורא אותו אלא הוא עולה ופותח בברכת כהנים מאליו. אחר שקורא השליח כהני' פותחין הכהנים ומברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו שלאהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה זו עד שיכלה הדיבור מפי השליח כשקורא כהנים. ואחר כך מתחילין הכהנים יברכך והציבור עונין אמן על כל ברכה וברכה, ואין העם רשאין לענות אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין הכהנים רשאין [לכוף] ראשי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הציבור. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחי' שליח ציבור שים שלום, וכשמחזירין פניהם מן הציבור אומ' רבונו שלעולם עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו מה שהבטחתנו, ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח ציבור, ועוקרין רגליהן והולכין להם כמו שכתב המורה. ואין הכהנים רשאין לעקור רגליהן לילך עד שיגמור שליח ציבור [ברכת] שים שלום.
שליח ציבור העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים [אמן] לפי שהוא צריך לומר כל מלה ומלה לפני הכהנים, ואם יענה אמן שמא תטרף דעתו ויטעה כמו שביאר המורה בפרק אין עומדין להתפלל [ברכות ל"ד ע"א], ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו, ואם בטוח הוא שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ועוקר רגליו מעט מעט בברכת עבודה.
העם שיכולין לבא בבית הכנסת ואינן באין אינן בכלל הברכה, וכן עם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה, שאין [הכהנים] מברכין אלא פנים כנגד פנים, שנ' [במדבר ו'] אמור להם כאדם שאומר לחבירו. וכן אין הכהנים מברכין אלא בקול רם.
כל הכהנים שבבית הכנסת עולין לדוכן לברך ברכת כהנים, ואם כל בני הכנסת כהנים אם הם יותר מעשרה שאיפשר שיעלו מקצתן וישארו מהם עשרה לענות אמן משאירין מהן עשרה והשאר עולין, ואם לא [היו] יותר מעשרה כולן עולין, ולמי מברכין לאחיהם שבשדות שהן אנוסין ואינן יכולין לבא בבית הכנסת.
היתה מחיצה בבית הכנסת בין הכהנים ובין העם שלפניו אינה מפסקת, שאפילו מחיצה שלברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן העומדין חוץ לכנסת הרי אילו בכלל ברכה כאילו היו בבית הכנסת, ומצטרפי' עם בני הכנסת כמו כן לתפילה להשלים עשרה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. בד"א כשהיו תוך הכנסת ומחיצה מפסקת ביניהם, או שהיו בחצר הכנסת חוץ לפתחה שלכנסת, אבל אם היו בבית אחר אינן מצטרפין עם בני הכנסת לתפלה ולברכה. וכן חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה, העומדין בקטנה מצטרפין עם הציבור העומדי' בגדולה לתפילה ולברכה, אבל יחידים העומדין בגדולה אין מצטרפין עם הציבור העומדין בקטנה, לפי שחצר קטנה נמשכת אחר הגדולה ואין הגדולה נמשכת אחר הקטנה והעומדין שם כאילו עומדין בבית אחר הן דומין, כמבואר בקונטרס הראייות, וכבר ביארנו זה בפרק כל גגות העיר בראיי' ג'.
העם העומדין בצידי הכהן המברך לצפון ולדרום, אם היו משוכין לצד פניו הרי אילו בכלל ברכה, ואם היו משוכין לצד אחוריו הרי אילו עם שאחורי הכהנים ואינן בכלל ברכה, כמו שביאר המורה [רש"י ל"ט ע"א].
<h2>דף מ.</h2>
לעולם ראוי לאדם שתהא אימת ציבור עליו, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה, וכן בדוד הוא אומר [דהי"א כ"ח] ויקם דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי, הרי שעמד המלך על רגליו מפני כבוד הציבור.
אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן משו' כבוד ציבור. וכל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנ' [תהלים קל"ד] שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. ונראה בעיניי שאפילו ביום הכיפורים נוטל ידיו לנשיאות כפים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. וכל כהן שהרג את הנפש אסור לישא את כפיו שנ' [ישעי' א'] ידיכם דמים מלאו.
<h2>דף מג.</h2>
מי שנשא אשה ולא כנסה או שבנה בית ולא חנכו או שנטע כרם ולא חללו אסור לו לצאת במלחמה עד שנה אחת ואפי' במלחמת ישראל, שנ' [דברים כ"ד] נקי יהיה לביתו שנה אחת. ואם יצא עובר [בשני לאוין] משום [שם] לא יצא בצבא ומשום [שם] לא יעבור עליו וזה מבוא' בפרק משוח מלחמה. כל מי שיש עבירה בידו חוזר עליה מערכי המלחמה שנ' [שם כ'] הירא ורך הלבב שהוא ירא מן העבירות שבידו, ואפילו עבירה שהיא מדברי סופרים כגון שח בין תפלה לתפלה וכיוצא בו, וגם זה מבואר שם.
<h2>דף מו:</h2>
כתוב בפרשת עגלה ערופה [דברים כ"א] וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם [כו'], וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, אמרו חכמים וכי תעלה על דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה, מכאן שבית דין כופין לעשות לוייה למי שצריך לוייה, וכל מי שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי ירחו [ל]אלישע לא גירה דובים בתינו', שנ' [מ"ב ב'] ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו [לו] עלה קרח וגו', ואילו היו מלוים אותו היו המלוין ממחין ביד התינוקות.
אפילו מי שאינו צריך לוייה מעיר לעיר מלוין אותו קצת כדי לכבדו, והרב מלוה את תלמידו עד עיבורה שלעיר, וחבר לחבר עד תחום שבת, ותלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד ג' פרסאות. היה מהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנ' [משלי א'] כי לוית חן הם לראשך.
<h2>דף מז.</h2>
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחהו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחהו לישו נוצרי בשתי ידיו וחטאו והחטיאו את הרבים. וכן לא ידחה אדם תאות יצרו בשתי ידיו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, שלא יבטל מפריה ורביה ולא יבטל מצות עונה. וכן בתינוק ואשה כשבאו להוכיחן תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
<h2>דף מז:</h2>
ואין המים בודקין את הסוטה אלא בזמן שהבעל מנוקה מעון, אבל אם אינו מנוקה מעון כגון שבא עליה בעלה לאחר שנסתרה או שהיה רודף אחר הניאוף אין המים בודקין את אשתו, שנ' [במדבר ה'] ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה, אימתי האשה תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה [מעון] כמו שמבואר בפרק כשם [כ"ח ע"א], לפי' משרבו המנאפים בסוף בית שיני פסקו המים המרים, שלא היו משקין הסוטות, שנ' [הושע ד'] לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו כמו שמבואר בסוף פרק אחרון. וכל המזנה אשתו מזנה עליו. אמרו חכמים [י"ז ע"א] איש ואשה זכו שכינה ביניהם, שהרי יש יו"ד באיש וה' באשה, ואם לא זכו הבורא מסלק שמו מביניהן שנשארו אש והאש אוכלתן.
משרבו (ראו) [רואי] פנים בדין בטל [דברים א'] לא תכירו פנים ופסק לא תגורו מפני איש [שם], ופרקו עול שמים מעליהם והמליכו עליהם עול בשר ודם. ומשרבו לוחשי לחישות בדין נתרבה חרון אף ונסתלקה שכינה [שנ' (תהלים פ"ב)] אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. משרבו אחרי בצעם לבם הולך [יחזקאל ל"ג], רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע [ישעי' ה'], והיא עיקרה שלחנופה. משרבו היהירים התחילו בנות ישרא' להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפני', ובסוף היא מזדלזלת על בעלה שנ' [חבקוק ב'] גבר יהיר לא ינוה שאינו מקובל על נוהו. משרבו תלמידי חכמים המטילים על בעלי בתים להתעסק בפרקמטיא שלהן ומחניפין להן מפני שנהנין מהן, רבה השוחד והוטה המשפט ופסקה הטובה, ואין אדם יכול להוכיח את חבירו ואיש הישר בעיניו יעשה, והשפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו. משרבו מקבלי צדקה מן הגוים היו ישראל למעלה והגוים למטה ישראל לפנים וגוים לאחור דרך כינוי. משרבו מקבלי מתנו' נתמעטו הימים ונתקצרו השנים שנ' [משלי ט"ו] ושונא מתנות יחיה. משחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, וכל יום מרוב' קללתו משלחבירו שנ' [דברים כ"ח] בבקר תאמר מי יתן ערב וגו', ובאי זה זכות מתקיימת בקדישא דסידרא ואמן יהא שמיה רבא, שאומ' בסוף הדרשה כשמתרבין העם בסוף התפלה ובסוף הדרשה ומקלסין להקב"ה ברוב עם.
בתחלה היו שונין את התורה בלי שום חלוקה כמו שקיבלוה מן הנביאים. משרבו תלמידי שמאי והלל בסוף בית שני שלא שימשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית התורה כשתי תורות. משרבו בעלי הנאה, שחותכין המנוחות ואינן עמילין בתורה בכל כחם, נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשי' ואין נחת רוח בעולם. וכן משגברה אגרופה שלחנופה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם שיאמ' לחבירו מעשיי גדולים ממעשיך, וכל אדם שיש לו חנופה מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמע', שנ' [איוב ל"ו] וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. אמ' חכמים ארבע כתות אינן מקבלים פני שכינה כת לצים שנ' [הושע ז'] משך ידו את לוצצים, כת חנפים שנ' [איוב י"ג] כי לא לפניו חנף יבוא, כת שקרים דכתיב [תהלים ק"א] דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי, כת מספרי לשון הרע דכתיב [שם ה'] כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ומותר להחניף לרשעים שלא תקרא חנופה אלא כשיש בידו למחות והוא מחזיק ידי רשע, אבל אם אין בידו למחות והוא מחניף לרשע מפני שהוא ירא ממנו הרי זו מותר, כמו שמבואר בפרק ואילו נאמרין [מ"א ע"ב].
<h2>דף מח.</h2>
משבטלה סנהדרין בטל שיר מבית משתאות שנאמר [איכה ה'] זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם, וכל בית שמרבין בו בזמירות סופו ליחרב, וכל אוזן ששומעת הזמירות תיעקר. הנגינות שמנגנין בשעה שבני אדם (מושיבין) [מושכין] המשויי או בשעה שמנהגין השורים לחרישה מותרין, שאינו אלא לתקן מלאכתן, אבל הנגינות שמנגנין האורגין או שאר האומנין באומנותן אסורין שאינו אלא לשמח לבבם.
כשמזמרין האנשים ועונות הנשים הרי זה דרך פריצות, וכשמזמרות הנשים ועונין האנשים היצר בוער כאש בנעורת, ואם אינן שומעין לבטל שניהן מבטלין זו תחלה שלא יבואו לידי הרגל עבירה.
כל השותה בארבע מיני זמר מביא פורענות לעולם, שנ' [ישעי' ה'] והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואומר [שם] לכן גלה עמי מבלי דעת שמביאין גלות לעולם, וכבודו מתי רעב, שמביאין רעב לעולם, והמונו צחה צמא, שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה, וגורמין שפלות לשונאיהן שלישראל שנ' [שם] ועיני גבוהים תשפל[נ]ה, ומה כת' אחריו לכן הרחיבה שאול נפשה, ודבר זה אסור בכל עת, ואפי' הזמר שמזמרין בפה בלי כלי זמר אסור שנ' [הושע ט'] אל תשמח ישראל אל [גיל] כעמים, כמו שמבואר בפרק ראשון שלגטין [ז' ע"א], שהוא נמשך אחר השכרות ואחר המדות הרעות.
<h2>דף מח:</h2>
משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה, אילו בני אדם שמאמינין בהקב"ה, שכל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, ועל ידי כן ממעט בכבוד שבת ובכבוד ימים טובים וקופץ ידו לעני, הרי זה מקטני אמנה.
<h2>דף מט.</h2>
בעת שבאו הגייסות שלרומיים על ישראל והכניעו אותם בסוף בית שיני גזרו שלא לנגן בכלי זמר שהן כעין תופים וכנורות, ואפילו לנגן בהן לתינוקו' אסור, וכן גזרו שלא לעשות לחתנים עטרות שהיו רגילין לעשות מאבן מלח הדומה לבדולח ומציירין אותן בגפרית, אבל עושין להן שלמיני עשבים, ולא גזרו על עטרות חתנים אלא לאנשים ולא לנשים כמו שמבואר בגטין בפרק ראשון. ועוד כשבאו עליהם גייסות שלטיטו' גזרו שלא לעטר את הכלות בעטרות שלזהב, שהן דומות לחומות העיר. וכן גזרו על חופות חתנים שעושין לו כעין אהל קטן ממעילין מוזהבין אדומים.
ועוד גזרו בחרבן הבית שלא יעשה אדם שמחתו שלימה אלא ישייר בה דבר מועט. כיצד אם בא לסוד את ביתו בסיד לבן יסוד כל ביתו וישייר אמה על אמה כנגד הפתח. בא לעשות סעודה גדולה עושה כל צרכי סעודתו ומשייר בה דבר מועט ואפי' כסא דהרסנא שהוא מאכל דגים קטנים שהיו אוכלין אחר סעודתן. וכן עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט ואפי' כנגד הצדע ובין אזנה לפדחתה שנ' [תהלים קל"ז] אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני וגו', [שם] אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבר[א]ש חתנים שמניחין אותו במקום תפילין שנ' [ישעי' ס"א] לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל עליה אינו זוכה ורואה בשמחתה שנ' [שם ס"ו] שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה כמו שמבואר בסוף חזקת הבתים [ב"ב ס' ע"ב].
<h2>דף מט:</h2>
ועוד גזרו ואמרו ארור אדם שילמד את בנו חכמת יונים שהיא חכמה שמדברין בה בני הפלטין. וארור אדם שיגדל חזירים לפי שאירע להם תקלה על דבר זה. ואם היה קרוב למלכות התירו לו ללמד חכמת יונים, לפי שהוא מצוי לפני המלך [ו]השרים וצריך לדבר בלשון זה. וכל המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, ואם היה קרוב למלכות התירו [לו] לספר קומי.
